זכות חכירה מהווה למעשה זכות שכירות, על פי סעיף 3 לחוק המקרקעין, לתקופה של למעלה מ-5 שנים תיקרא "חכירה", שכירות במקרקעין לתקופה של למעלה מ-25 שנה תיקרא "חכירה לדורות".

עם קום המדינה 93% מהקרקעות בשטח המדינה היו בבעלותה, בהמשך חוקקה הכנסת את חוק יסוד מקרקעי ישראל לפיו קיים איסור על מכירת נכס מקרקעין המצוי בבעלות המדינה אלא רק להשכיר לתקופה שלא תעלה על 50 שנה, בעקבות זאת הרוב המכריע של הנכסים שנבנו נותרו בבעלות המדינה ולרוכשים ניתנה זכות חכירה ל-49 שנה ואופציה להארכה ל-49 שנים נוספות.

בתחילה היה על החוכר דמי חכירה שנתיים (דח"ר) אך עם השנים במטרה להקטין את החיכוך בין האזרח למדינה הונהגה שיטת החכירה המהוונת שמשמעותה היא כי דמי החכירה שולמו מראש עבור כל תקופת החכירה ותקופת האופציה.

במקרה של זכות חכירה ממדינת ישראל בנכס מקרקעין, בנסח הטאבו יופיע כי הבעלות רשומה על שם מדינת ישראל, רשות הפיתוח או קק"ל ולX זכות חכירה בנכס.

ברכישת נכס ממוכר שלו זכות חכירה בנכס יש לבדוק כי האם החכירה מהוונת ואם לא מהם התשלומים השנתיים הנדרשים והאם קיימים חובות עבור דמי חכירה שלא שולמו, האם קיימת הגבלה בהעברה ובירושה, האם תקופת החכירה בתוקף ומתי היא מסתיימת מה היקף זכויות הבניה שניתנו לחוכר, האם הבנוי בפועל אינו חורג מזכויות החוכר ועוד, לצורף כך יש לדרוש את הסכם החכירה.

יש להדגיש כי כל האמור מתייחס לחכירה ממדינת ישראל על זרועותיה השונות, לגבי חכירה מגופים אחרים (כגון: עיריית תל אביב, כנסיות שונות ועוד) המצב מורכב ביותר ובדרך כלל מדובר על זכות שכירות על כל המשתמע מכך, רכישת זכות שכזו כמוה ככניסה בנעלי שוכר בהתאם לתנאי הסכם השכירות.